ANU
INDIA 2016
הסיפור שלי כצלמת מתחיל ברגע שהחלטתי שאני צריכה להיות צלמת אופנה. לא עניין אותי שום דבר אחר. אני החלטתי! וככה נרשמתי ללימודים בבית ספר במילאנו, כי רציתי ללמוד במקום הכי טוב, והכל הלך לפי התוכנית.
טסתי למילאנו והתחלתי ללמוד את מה שתמיד רציתי, הייתי טובה בלימודים, צילמתי תמונות שקיבלו ביקורות טובות, חקרתי והיה נראה שהכל הולך לפי ה״תוכנית״ שלי.
בסיום הקורס התמונה שלי נבחרה להיות התמונה שתייצג את הקורס על הקאבר של המגזין שלנו.
התרגשות בשמיים ואגו גם.
חזרתי לארץ והייתי בטוחה שאני הולכת להיות הדבר הבא בתחום הצילום אופנה. ניסיתי לעשות הפקות תוך כדי שאני עובדת כברמנית במסעדה בתל אביב, ושום דבר לא באמת הלך כמו שרציתי. העבודות שלי היו נחמדות אבל לא יותר מזה… הרגשתי שאני בעיקר מתאמצת, ושום דבר לא מסתדר כמו שקיוותי לפני.
לאחר זמן מה החלטתי שאני שמה את המצלמה שלי בארון, ואני לא רוצה לראות אותה עד להודעה חדשה. זאת הייתה החלטה קשה.
לראשונה הייתי מבולבלת ולא ידעתי לאן לפנות. ידעתי שטיול יכול לעשות לי טוב והחלטנו לטוס להודו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: ״אחרי הודו אני ארשם ללימודי פסיכולוגיה״ (התוכנית ב׳ שלי) . ממש מעט לפני הטיסה קניתי מצלמה חדשה והתפשרתי על הרעיון שהצילום יהפוך לתחביב.
אחרי שבועיים בהודו הגענו לפולגה, עלינו על הר וסוף סוף הגענו לגסט האוס. אמרו לנו לחכות מעט, שהחדר שלנו נמצא כרגע בניקיון. הנחנו את התיקים וישבנו להנות מהנוף ההורס שעוטף אותנו.
שמתי לב לילדה קטנה ומתוקה בטירוף שמשחקת בצד עם עלי כותרת. ישר שלפתי את המצלמה ושאלתי אותה אם אפשר לצלם אותה - היא ענתה לי : ״לא!״ בנחרצות.
הייתי בהלם.
הופתעתי מהתשובה ואחרי מס דקות של עיכול החלטתי לשים את המצלמה שלי בצד ולשחק איתה. הפרדנו עלי כותרת ביחד ואחרכך פיזרנו אותם בתוך השדה בחזרה.. שיחקנו ככה ביחד בערך שעה, ואז היא הסתכלה לי על האצבעות, שאלתי: ״את רוצה גם לק?״ והיא ענתה שכן. ישבנו ביחד ומרחתי לה לק על הציפורניים, כשסיימנו, הסתכלתי עליה וסוף סוף שאלתי: ״עכשיו אפשר לצלם אותך?״ היא חייכה אלי חיוך שובב ואמרה ״כן״.
הסתכלתי מסביב, הרגשתי שזו לא הולכת להיות תמונה רגילה ומצאתי קיר לבנים שיכול להיות רקע מעולה. (רוב התמונות פורטרט שאני מצלמת אני אעדיף רקע חלק שיבליט את הפנים של המצולם, רקע עמוס בפרטים עלול לגנוב את הנושא.) העמדתי אותה מלפני הקיר והתחלתי לצלם, אחרי מספר תמונות ביקשתי ממנה לעשות פרצוף בשבילי - שלוש קליקים ואז קיבלתי את התמונה שאנחנו רואים פה עכשיו. (צירפתי גם את שתי התמונות לפני פה שתוכלו לראות)
התמונה הזו היא הרבה מעבר לתמונה בשבילי. אחרי שראיתי את התמונה אני ידעתי בליבי שזה לא הזמן לוותר על הצילום. זה היה הזמן לוותר על הצילום אופנה, הרעיון הזה שנכנס לי לראש, אבל לא על הצילום. הבנתי שהדימיון שלי להיות צלמת אופנה השתלט עלי ולא גרם לי לראות שלצילום יש הרבה פנים. מאותו הרגע למדתי שעקשנות לא עוזרת לי, שאני צריכה להקשיב לזרם של החיים ולתת לו לקחת אותי בשקט לאן שאני צריכה להגיע. העקשנות היא זו שגרמה לי סבל ובלבול, והאמת שהשיעור הזה היה ממש חשוב בשבילי.. הוא נמצא איתי עכשיו בכל מיני החלטות שיש לי לגבי החיים.
עד היום אני שומרת על קשר הדוק עם המשפחה של אנו ואחרי הצילום אני פיתחתי להם את התמונה הראשונה שנמצאת אצלם היום במסעדה.
