NENA

THAILAND2020

הסיפור הזה עוסק באומץ, באוכל, בתרבות, בזוגיות ובאהבה באופן כללי. טוני ומימו זוג איטלקים שעברנו לאי קופנגן שבתאילנד מצליחים להעביר את הטעם האיטלקי והאותנטי במסעדה הקטנה והמקסימה שלהם. מנות מדהימות, טעימות וסבתא אחת שיש לה מספיק אופי לסחוף אחריה הרבה אנשים. אז איך כל זה קרה ואיך הם עושים את זה? הכל במאמר.

טוני ומימו הכירו בפסטיבל מוזיקה בונציה. בתחילת הקשר הם גרו במרחק רב אחד מהשני והחליטו יחד לעבור למילאנו. מימו עבד כמעצב גרפי, וטוני למדה וידאו ארט. אומנות נחשבת כמקצוע לא רווחי בהרבה מקרים (גם בחוויה שלי), אומנות נדחקת לצד מבחינה כספית, ובשביל ל״להצליח״ אמנים נדרשים בהתחלה לעבוד בחינם. בנוסף, החיים במילאנו, השגרה, הרוטינה שחזרה על עצמה שוב ושוב גרמה להם לקחת את הכלב ולטוס ללונדון. הם הצטרפו לאחיה של טוני לעבודה מזדמנת - משאית אוכל איטלקי אותנטי מאיזור אברוצו, האיזור בו גדלה טוני, מול רומא.

המשאית הייתה הצלחה! ואחרי החוויה הזו הם הבינו שעליהם לעזוב את איטליה ולעבור ללונדון, לקחת על עצמם את המשאית ולהמשיך את העסק. העבודה הייתה קשה, מימו וטוני עשו הכל: ניהול העסק, הזמנות, ספקים, בישול, הקמה ועוד. אבל בליבם הם ידעו שלא משנה כמה מאתגר היה העסק שלהם, הם במקום הנכון. הם ויתרו על השגרה שהייתה להם במילאנו, יצאו מאיזור הנוחות שלהם כדי ליצור את החיים שלהם בעצמם.

מזג האוויר החורפי בלונדון גרם למימו וטוני לטוס בכל חורף ליעד חמים אחר, ובאחד מהחורפים הם הגיעו לאי קופנגן שבתאילנד. הם כלכך התאהבו בקונפנגן שבילו רק שם את כל החופשה שלהם ולאט לאט התחילו המחשבות אולי לפתוח עסק על האי. איזה עסק? הם עדיין לא ידעו.

הם פעלו בדרך חכמה - החליטו על תקציב צנוע והחלו בחיפושים להשכרת מקום, הכל בטווח המחיר שהקציבו. טוני מספרת שהתקציב היה כזה שגם אם הרעיון שלהם לא יניב הצלחה, הם עדיין יוכלו להמשיך בחיים בלי לאבד את כל חסכונותיהם.

לאחר שלושה חודשים באי הם מצאו חדר קטן להשכרה, נדרשה עבודה רבה בשיפוץ אבל החדר היה בתקציב שלהם.

אחרי שמצאו מקום הגיע הזמן לחשוב מה הם הולכים לעשות עם המקום הזה. חשבו על מאפייה, על בית קפה קטן אבל לבסוף החליטו על מסעדה איטלקית אותנטית.

את הרהיטים הם עיצבו לבד, צבעו את חלל, ועם הזמן גם שכרו את החדר הצמוד ועשו ממנו מטבח. בסבלנות רבה הם מיחזרו כל מה שמצאו מתאים באי והפכו אותו לרהיט כלשהו במסעדה, כמעט שנה שהם עבדו במו ידיהם להרים את המסעדה הזו.

טוני גדלה כל חייה במסעדה שהייתה בבעלות המשפחה שלה. סבתא שלה הייתה שפית מאוד מוכרת באיטליה והמסעדה שלהם הייתה מצליחה מאוד לאורך שנים. טוני שמעולם לא דמיינה את עצמה עם מסעדה החליטה לקרוא למסעדה על שם הסבתא האהובה שלה - ננה (NENA).

עם טיפים שקיבלה מהמשפחה מימו וטוני החלו ליצור את התפריט שלהם. שאלתי אותם: ״מה הניע אתכם?״ והם ענו: ״אם החלטנו לעשות משהו, הוא צריך להיות ממש טוב.״

הם התחילו עם רק 8 מנות בכל התפריט ומשם המשיכו לגדול ולגדול.

קלמרי ממולא בשרימפס ועוף - מנת הדגל של סבתא (שף) NENA במתכון מקורי.

כבני אדם יש לנו לפעמים נטיה להעביר פרשנות לא נכונה למציאות, כשמשהו לא מסתדר כמו שדמיינו אנחנו אולי נחשוב שלא צלחנו את המשימה. אחרי כמעט שנה של שיפוצים מימו וטוני פתחו את המסעדה, עונת התיירים עדיין לא החלה ולא הגיעו כלכך הרבה אנשים לטעום את האוכל החדש. במקום שתשבר בהם הרוח, התייחסו טוני ומימו לזמן הזה כזמן למידה, הם שיפרו את המנות שלהם, עשו נסיונות וניצלו כל זמן שהמסעדה שלהם לא הייתה מלאה עד אפס מקום.

לאט לאט אנשים החלו להגיע, התגובות הטובות הצטרפו גם והמסעדה דורגה בדירוג מאוד גבוה בכל מיני אתרי תיירות. שאלתי: ״במה הושקע הפוקוס שלכם כשפתחתם את המסעדה?״

הם ענו לי: ״הפוקוס שלנו היה בעבודה, לעשות אוכל טעים ושאנשים פשוט יהנו אצלנו.״

ספגטי ברוטב קייל פסטו (הום מייד), עגבניות צלויות וגבינת ריקוטה (הום מייד).

יום לפני הראיון אני ובעלי הגענו למסעדה לטעום את האוכל. השילוב של חיים על אי עם אוכל טוב הוא מדהים! האירוח המשוחרר, האוכל הטעים ועצי קוקוס שמקיפים כל פינה.

התמלאתי השראה לפגוש את הזוג הזה, שהולך אחרי הלב, מצד אחד ספונטנים ונלהבים, מצד שני חכמים וסבלנים. שאלתי אותם שאלה אחת אחרונה לפני שהראיון הסתיים: ״היו רגעים מאתגרים במסע הזה?״

והם ענו: ״כמובן שהיו, היינו לפעמים מתווכחים כי יש לנו נקודת מבט שונה על נושאים מסויימים, אבל אנחנו מכירים אחד את השניה וצריך לדעת מתי להיות סבלני לצד השני, כיוון שאנחנו פועלים לאותה מטרה.״

טוני ומימו ורוסקו (הכלב) עברו לקופנגן בבפרואר 2018 ועד היום הם שם, לא חזרו לאיטליה. ההורים של טוני וסבתא שלה נמצאים גם כרגע על האי בגלל הקורונה אינם יכולים לחזור לאיטליה.

תודה רבה לטוני ולמימו שפתחו בפני את המטבח והלב שלהם, תודה לסבתא שקיבלה אותי בפנים מחייכות ותודה למצלמה שדרכה אני יכולה לשתף איתכם את הסיפור הנפלא הזה.

אני אסכם עם כמה מילים ממני.

החיים מלאים באתגרים, לא משנה באיזה שביל נלך. אבל מהנקודת מבט שלי השביל של הלב הוא השביל שאני מוכנה להשקיע בו את כל כולי, ואפילו ראיתי שהמציאות עצמה תומכת בזה באיזשהו כח אנרגטי שנמצא פה כל הזמן.

"האזן ללבך. הוא יודע הכל כי הוא בא מן התבונה האינסופית, ויום אחד ישוב אליה." פאולו קאולו